הייתי אצל מגדת עתידות לפני כמה שבועות. אין טעם לצקצק או להטיף… מדי פעם מתפלק לי. נורא פחדתי ללכת אליה, שמא היא באמת תדע על מה היא מדברת, תשכנע אותי באמינותה ואז, או אז תספר לי דברים איומים ונוראים. קיצורו של דבר - היה די גבולי. היא ידעה כמה דברים, דברים אחרים היא ידעה פחות ודברים אחרים היא לא ידעה כלל ולגבי העתיד, הוא נותר לוט בערפל כשהיה. כשהתחילה המגדת לדבר קצת על הקטנה שלי, היא אמרה דברים אודות הכמיהה של הילדה לטבע ולמרחבים. בעודי מהנהנת, חשבתי לי שלהגיד להורה עירוני שהילד שלו רוצה לחיות בטבע ולחוש את העצים ורשרוש העלים זו קליעה בול בבלוטת רגשות האשם ובכלל, זה נשמע נורא נכון. אבל הקטנה שלי, כנראה הרבה בגללי, דווקא מעדיפה שהחול לא יכנס לה בין הבהונות וחנויות ובתי קפה חביבים עליה יותר מואדיות.
וכיאה לאחת שכזאת - הקטנה ביקשה אתמול לסוע לאיקאה. מיוזמתה. היא בעצמה. זאת לא הייתי אני ובתום הגן, ארזתי את הקטנה (שוב שכחתי לקחת איתי אחת מהשקיות הארורות שלהם ולכן נאלצתי לקנות עוד אחת) ונסענו לנתניה ב4 ועמדנו בפקקים. וכשסוף סוף הגענו היתה ליד הכניסה הצגה לילדים. ההצגה היתה על בובה של ילדה (השחקנית לבשה חצאית מסתובבת לאושרה הרב של הקטנה והיתה מאופרת בורוד) שמכשפה מרושעת רוצה לגרום לה להעלם (קצר אך ממצה). אותה השחקנית גילמה גם את הבובה וגם את המכשפה שציחקקה בקול מפחיד ובחשה בקלחת. כשיצאה המכשפה מאחורי הפרגוד הקטנה שלי הזדעזעה עמוקות. הרגשתי את הגוף הקטן שלה מתכווץ ושאלתי אותה אם היא רוצה ללכת. הקטנה לא רצתה, אבל היא פחדה, מאוד מאוד. ניסיתי לעזור ואמרתי לה - “אל תדאגי, תראי -זאת אותה השחקנית, רק הפעם היא חובשת פאה סגולה”
אבל הקטנה אמרה - “עכשיו היא מפחידה, והקול שלה מפחיד”. וחשבתי, כמה טיפשי היה נסיון העזרה שלי - אדם יכול להיות מקסים ונחמד - וכשהוא “מתהפך” ואתה מגלה את הצד השני שלו, זה מבהיל. אפילו יותר מאדם שלא הכרת את הצד המקסים והנחמד שלו (ולא נעלה כאן את האופציה שהוא פתאום גם יחבוש פאה סגולה). מיגרנו את המכשפה, קנינו דפים, סלסלה מסגרות ליצירות של הקטנה וכמובן, את הכל ארזנו יפה יפה בשקית הכחולה הגדולה ב3 שקלים ונסענו הביתה.