אירית כרגע בישיבה - הבלוג של ליבי דאון

כשנה לפני מותו, אבא שלי דאג לתרגם את ספרו של סבא- ד"ר בנימין בלודז מיידיש לעברית וביקש ממני לדאוג להדפסתו. אבא, שמאוד אהב לעזור לאנשים, לדבר עם אנשים ואת צלצול הטלפון רצה לקחת את עניין ההפצה לידיו.  התרגום היה על פלופי - למי לעזאזל יש פלופי?, אני הרגשתי שאבא זה עניין פחות או יותר נצחי, ולא עשיתי כלום. אבא נפטר בטרם השלמתי את הפרוייקט וכמובן שגם העניין הזה התווסף לרשימת רגשות האשם שלי כלפיו.

סבא בני, אבא של אבא, היה רופא אף אוזן גרון ואיש ציבור ידוע בליטא. הוא היה בין מקימי או"זה - האגודה לשמירת הבריאות של האוכלוסייה היהודית בליטא, הקים והשתתף בהקמת מוסדות רפואיים וחברתיים, הקים בית ספר לאחיות וניהל קורסים מטעם אגודת או"זה - הומניסט במובן הותיק של המילה. סבא עלה לארץ אתנו בשנת 71' ובשנים האחרונות לחייו ישב בחדר הקטן שלו, שאחר כך הפך לחדר של אחי ולבסוף לחדר שלי וכתב ספר להנצחת זכרם ופועלם של הקולגות שלו.

בספר - "גורל הרופאים היהודים בליטא" - סבא מנה את השמות, סיפר על ההקרבה של החברים שלו בימים החשוכים של מלחמת העולם השנייה ובימים החשוכים של סטאלין, שבאו אחריה. המעטים שהצליחו לשרוד את המכות, ההשפלות והרצח של הליטאים, את הרצח השיטתי של הנאצים, הפכו ברובם לקורבנות של סטאלין.  כל תמונה וכל שם מביאים אחריהם כרוניקה של עינויים, השפלה ומוות ידועים מראש. סיוטים שקראתי שם - כמו גם גילויי טוב לב וגדלות רוח השתדלתי לא לקרוא בשום מקום. סבא רצה להנציח ולשמר את זכרם ואסף פיסות נייר, קטעי עיתונים ישנים, פירסומים ישנים שהוא שמר, שלח מכתבים וליקט מידע בימים שלא היה אינטרנט וגם שיחות לחו"ל היו נדירות. אני לא זכרתי את זה. הייתי קטנה מדי. אח שלי סיפר לי על השעות הארוכות אותן בילה סבא בחדר, עם הטלפון והניירות.

סוף סוף, מצאתי מחשב שקורא פלופי, נשלחו לי הקבצים, סרקתי את התמונות של כל הרופאים, צירפתי אותם לקובץ, מצאתי בית דפוס, הדפסתי 80 עותקים, שלחתי לאמא שלי, התקשרתי לאיגוד יוצאי ליטא, כתבתי אימייל לירון אנוש מהמדור לחיפוש קרובים ברשת ב', אמא ביקשה עוד עותקים, ביקשתי שידפיסו עוד. אבן מתחילה להתגלגל לי מהלב ומפנה מקום לאבן חדשה מזדמנת. לרגשות אשם יש הרי מכסה קבועה.

בני, בן זוגי היקר העלה את הקובץ לאינטרנט ואפשר להוריד אותו בכתובת הזאת -

http://www.tuzig.com/jewishdoctors.pdf