אירית כרגע בישיבה - הבלוג של ליבי דאון

ביום רביעי ניסיתי לראשונה לשתות עשב חיטה. ניגשתי למיצוציה ("דני מיצים" לשעבר היום יש שם בחור אחר) וביקשתי עשב חיטה ומיץ תפוזים להוריד את הטעם של הזוועה. כוסית קיאה הצפרדעים המבעבעת הזאת היתה כל כך דוחה, שהייתי חייבת להכריז שסגולותיה מדהימות ומידיות. ישר הרגשתי הרבה הרבה יותר טוב, פגעים קטנים שהיו לי עברו, התחסנתי כנגד כל מחלות החורף לאלתר וכמובן, כפי שאני נוהגת בדרך כלל, התחלתי ישר להטיף לאחרים לנסות את תרופת הפלא.

ביום חמישי הקטנה שלי חלתה. היא היתה אומללה עד לב השמיים. חום גבוה, רעידות, חוסר תאבון מוחלט או כמו שהרופאים קוראים לזה - וירוס, היה סיוט, אבל ביום שבת בערב הקטנה הבריאה לשמחתנו הגדולה.  כל כך בטחתי בסגולות רוק הקסמים הירוק החדש שלי - מה שדרדר אותי לשאננות מוחלטת משולבת בצידקת הדרך - אין סיכוי שאדבק. מה גדולה היתה האכזבה כאשר ביום שבת עלה החום שלי ל 39 מעלות וצמרמורות קטנות התחילו לטפס במעלה השכמות שלי. זה בטח בגלל שביום שבת לא שתיתי עשב - ניחמתי את עצמי, הבוקר יביא עמו בשורה. למחרת בבוקר זחלתי למיצוציה - אבל למורת רוחי הסתבר שאין עשב היום, כל הקוסמוס פועל נגדי ורוצה שאני אהיה חולה אבל אני אוכל לו, מחר אשתה עשב ואהיה בריאה. זחלתי בחזרה למיטה מרחמת על עצמי רחמים גדולים.

כשהייתי ילדה היה נפלא להיות חולה. אמא שלי, היתה מכרכרת סביבי, מציפה אותי בפינוקים ואהבה, אבא שלי היה נוקש על הבטן שלי ומפזר דיאגנוזות (בדרך כלל לא רלוונטיות). אפילו סבתא שלי היתה מניחה רגע את הטאפק (נעל בית, בדרך כלל משובצת עם אמרת פרווה מלאכותית בוורוד סגול מונפת אל על בליווי גידופים ברוסית). וכמובן - היה גם english english english, רגע עם דודלי, לחמניה עם חמאה ומלפפון מקולף עם קצת מלח. היום נשאר הזכרון היקר והרגשת הקיפוח.

בבוקר סוף סוף בן זוגי היקר הלך להביא לי את העשב הירוק. זהו הגיע הקץ ליסורי - בוודאי אבריא תוך כמה דקות. חייכתי לעצמי בסיפוק, כאשר לקחתי את הכוס עם הנוזל היקר מידיו. שתיתי הכל בשקיקה. כמה מאכזב היה למצוא את עצמי עשרים דקות אחר כך מקיאה את כל הירוק הזה לתוך הדלי הסגול. זה לא זה, זה לא אמור להיות ככה!  אני רוצה את אמא!!