אירית כרגע בישיבה - הבלוג של ליבי דאון

איליין  מסיינפלד התלבטה בזמנו אם הבחור הוא "sponge worthy" או לא. אני מתייגת לי את החוויות היום-יומיות שלי כראויות או לא ראויות לבזבז את זמנכם. יש כאלה שאני חוששת שהן  נדושות מדי (כך ניצלתם מבלוג ארכני אודות כמה החיים קצרים וכדאי להספיק, לראות ולטייל)ֿ מיותרות מדי (כאן ניצלתם מבלוג על כך שלא ישנתי בלילה, כי חשבתי שיש יתושה בחדר ולבסוף התגלה שמדובר בברחש), צדקניות מדי (יש אין סוף כאלה, כי כרוך בהן המון סיפוק עצמי), יש את אלו שמדברות על המשפחה או אנשים שאני מכירה ואז כמובן שאני לא יכולה לספר (דווקא כאן יש יופי של סיפורים) ויש את מחוסרות הפואנטה... והנה שתיים מזן זה לפניכם -

הלומת שינה, היום בלילה צעדתי מעדנות לכיוון השירותים, לפתע פתאום רגלי היחפה דרכה על משהו חמים ולח. הסתבר לי ששושנה (שושי, שושקה)  לא הסתפקה בטיול הלילי הקצר לפארק והייתה צריכה לעשות כמה השלמות קטנות. הלכתי, מדדה, לאמבטיה לשטוף את הרגל, ובדרך למטבח ולנייר הסופג נתקלתי בעוד כמה וכמה תגליות מצערות שקיצרו לי את שעות השינה. הוי שושנה שושנה, ההיית או חלמתי חלום?

בעוד שלפני שהקטנה שלי נולדה קראתי ספרים, צפיתי באדיקות בתכניות בערוץ "הופ הורים" והלכתי להרצאות, הרי שבמקרה של שושנה אני ניצבת המומה ובלתי מוכנה למתקפת הקקי. נכון שבשנת '77 הכלבה ראסה ז"ל היתה גורה אבל גם אני הייתי גורה והייתי פטורה מלחנך אותה לצרכים. את הכלבה מרטה לקחנו כבר מבוגרת והיא ידעה לעשות צרכים בחוץ. חוץ מזה, התרגלתי לטוב, התרגלתי לחתולים. אז מה עושים עם כל הקקי הזה?

בפורומים גיליתי שיש כמה אסכולות - והדיונים, רבותי,  סוערים יותר מאשר הדיונים על החומה. יש את אלה הדוגלים במכה קטנה על האף, ומנגד -  אלה המאשימים אותם ברשעות איומה ובחוסר הומניות (המכים באף קוראים להם "יפי נפש"). יש את אלה המצדדים בחינוך לצרכים על נייר עיתון ואז להוציא את העיתון החוצה (רוצה לומר - "הצלחת כל כך יפה בבית, הבה ונשחזר את ההצלחה על הדשא בפארק"), לעומתם  אלה שאומרים לחנך את הכלב רק בחוץ (וכאן חוזר הדיון המרתק על עם או בלי מכה על האף).

בנוגע לעשיית צרכים על העיתונות הכתובה לא היתה לי כל כך התבלטות, פשוט כי אין לי עיתונים והכלבה, עם כל הכישרון והרצון הכנה  לעשות פיפי בכל מקום אפשרי, לא יכולה לעשות פיפי על מסך המחשב. אז מה עושים??? החבר שלנו שיש לו את הכלבה הכי נהדרת בעולם הבטיח לשלוח לי טלפון של מישהי (מעניין אם היא הומנית, יפת נפש או מפלצת..) ובינתיים, בינתיים אנחנו טובעים בקקי.

חגי וחגית

חנוכה קרב ובא ואמא שלי כבר רכשה לקטנה את מתנות החג (מי שמכיר אותי, מתחיל להבין עכשיו למה הזמנתי כרטיסים לכמה הצגות חנוכה בפאתי אוקטובר) ואפילו העניקה לה את הספר "מרי פופינס"  שהקטנה ביקשה. מסתבר, שאי אפשר להשיג את הספר ( מאת פמלה טרברס בסדרת "מרגנית" הנפלאה בהוצאת זמורה, ביתן מודן) והגירסא שיש בידי נדפסה בשנת 1975. אתמול הקראתי לקטנה 40 עמודים בנשימה אחת ושתינו לא רצינו להפסיק. זה פשוט נפלא!! התרגום הוא של דליה רביקוביץ', השפה אמנם ארכאית אבל אפשר לשנות פה ושם בהקראה וגם לנצל את ההזדמנות ללמד המון אוצר מילים שהוא באמת אוצר. אני לא קראתי את הספר בעצמי (למרות שכשהייתי ילדה מאוד מאוד אהבתי את סדרת מרגנית), וכמובן כמו כולם, מכירה היטב את הסרט. כאן מרי פופינס היא אחרת במקצת. היא יהירה יותר גנדרנית, גחמנית ומקסימה ולג'יין ומייקל (חנה ומיכאל) יש גם זוג תאומים - חגי וחגית.

אני לא אכביר מילים - הנה ציטוט קצר

"מרי פופינס לבשה את הכפפות הלבנות ותחבה בחיקה את המטריה - לא משום שירד גשם אלא משום שלמטריה היתה ידית כה יפה שממש עוול יהיה להשאיר אותה בבית. ובאמת מי זה משאיר בבית מטריה שראש תכי מציר על הידית שלה?"

ועוד ציטוט אחד קטן מתוך הקטע שהכי אהבתי בסרט ובגירסא הזאת הוא שונה מאוד -

"מרי! קרא, יש לי רעיון! הקשיבי לי! בואי ניסע עכשו אל תוך התמונה, מה דעתך, מרי?" הוא לא הרפה מידיה ומשך אותה מתוך הרחוב המלא פנסים ואורות תנועה, אל תוך התמונה. פף! שניהם כבר עמדו ממש בלבה של התמונה.

הכל מסביב היה ירוק ושקט, והדשא מתחת רגליהם היה כה רך וגמיש! הם חששו שמא צללו לתוך חלום תעתועים! מעל לכובעיהם היו ענפי עץ ירוקים מפרפרים ברוח, וכאשר השתוחחו לעבור מתחת להם, היו פרחים קטנים צבעוניים מרקדים סביב לנעליהם"

ואיפה הפואנטה? אני הבטחתי פואנטה?