החבילה
בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, אחת לכמה חודשים, היתה מתקבלת פיתקית בתיבת הדואר של משפחת בלודז ברחוב בה"ד בפתח תקווה. בית הדואר היה רחוק למדי, אבל ההליכה עם הפיתקית הזאת היתה משולה לריחוף על ענן, שכן הפיתקית הזאת הקנתה כמה דקות בגן עדן. דודה של אבא שלי זכרונה לברכה, יוליה סטוצ'בסקי היתה אישה עתירת חברים וכמה חברים שכאלו גרו בשוויץ. העניין נותר עדיין כחידה בעיניי וסיבותיו לא נודעו אבל היה לשוויצרים האלה את הנוהג המבורך לשלוח לנו, למשפחת העולים החדשים המסכנים מפתח תקווה, חבילת שוקולדים - לא סתם שוקולדים, שוקולדים משווצריה, כמובן...
הייתי פותחת את החבילה בהתרגשות, פוכרת באצבעותי את העטיפות המבהיקות עם הצילומים מאי אילו פסגות מושלגות בשוויץ מדמיינת את הבלתי מושג, פותחת טבליה טבליה ומתענגת על הטעם. לא היו ולא יהיו עוד שוקלדים עם טעם כזה של עולם אחר, של חו"ל ושל זכיתי בפרס ולא יודעת למה.
ולמה אני נזכרת בכל זה? הקטנה שלי אוהבת נסיכות. שטיפת המוח של דיסני לא פסחה גם על ביתנו וכל היום אנו נדרשים להשתתף במשחקי תפקידים שונים ומשונים - בהם אני משחקת את הקומקום של הנסיכה בל, את הסבתא רבה של פוקהונטס או את שטיא הגמד משלגיה ושבעת הגמדים (התפקידים האטרקטיביים יותר שמורים כמובן לקטנה ולאבא שלה). בפרפורמריות הנבחרות יש כמובן את כככככככככללללללללל הקישקושים שאפשר לקנות עם דיוקנאות הנסיכות - ממברשת שיניים עד גרביים וכמובן שגם לנו יש כמה וכמה ממוצרי האיכות הללו. אבל - אין את פוקהונטס הנסיכה האינדאנית - אין מברשות שיניים עם פוקהונטס, אין פזלים עם פוקהונטס, אין פיג'מה עם פוקהונטס ושומו שמיים - אין בובות של פוקהונטס בישראל.
וכמובן, שמכיוון שאין את פוקהונטס הנסיכה האינדיאנית, הקטנה החליטה שזאת הנסיכה האהובה עליה מכל הנסיכות. ואני, המכורה לחיוך של הילדה החלטתי להשיג לה בובה שכזו ויהי מה. חרשתי את האינטרנט, בדקתי ובדקתי ולבסוף מצאתי אחת שכזאת באיביי. לא התאפקתי וסיפרתי לקטנה שהנה פוקהונטס פרטית משלה תגיע בדואר בחבילה לקראת מסיבת הסיום שלה.
מה גדולה היתה ההתרגשות. כל יום הקטנה בדקה אם היום זה היום - "נו אמא, מתי פוקהונטס כבר תגיע? בטח צפוף לה בחבילה. בטח היא אומרת איפה הילדה שאני נוסעת אליה, נו מתי אני אגיע." וגם "אמא, מדגדג לי הלב מרוב התרגשות" - שזה לדעתי, מקסים במיוחד.
לבסוף הגיע היום הגדול. בידינו הפיתקית, הלכנו לדואר. ליבנו הלם כשעלינו במדרגות (גם שלי גם שלי - זו ילדותי השנייה וכל זה), ניגשנו לחלון ולקחנו קופסא גדולה עם מדבקות מחו"ל מידי הפקיד, הקטנה פתחה אותה בחיל ורעדה ושם שכבה לה, הישר מאמריקה, פוקהונטס. הקטנה המאושרת פצחה במונולוג של שעה בערך על חוויות הבובה בדרך, על העיצוב של השמלה שלה, על השרשת הקטנה שלה, על השיער שלה, על הבובות שהיא תכיר לה בבית, על החתן העתידי שלה ֿ(הבחור היחיד שיש לנו להציע זה אלאדין) וכו' וכו'. וחשבתי כמה נפלאה ההתרגשות הזאת ואיזה יופי זה לקבל מתנה שאתה מחכה ומחכה לה ושככה מעריכים יותר דברים ושאלף בובות שמקבלים כל הזמן פחות מרגשות מפוקהונטס אחת שמקבלים אותה ככה אחרי ציפיה ארוכה וכל מיני מחשבות מני מחשבות שכאלה עם המון שביעות רצון עצמית מהמתנה בעלת הערך החינוכי המוסף.
בערב, הקטנה השכיבה את פוקהונטס לידה במיטה, הסתכלה עלי בעיניים הגדולות והחכמות שלה - "את יודעת אמא, פוקהונטס בטח בודדה, היא בטח היתה רוצה שמולאן הנסיכה הסינית תגיע גם לגור איתי, את לא חושבת?"