אמא ואבא תמיד יחזרו
את עילי באו לקחת מזמן
וגם אמא של בן עם אחיו הקטן.
וסבתא של נועם חייכה חיוך גדול
אמרה לו, “נו, נחש מה הכנתי לאכול?”
ונועם מצחקק, לקח לה את היד,
אמר לה “איזה כיף, עוגה של שוקולד!”
ודוד של מוריה, הביא לה סוכריה
ושקית של ממתקים
למגרש המשחקים.
ואמא של גאיה
ואבא של מאיה,
ודודה שלה, דתיה
כולם הלכו הביתה.
יום שישי היום,
יום שישי בגן.
כולם הלכו הביתה. כולם הלכו מזמן.
רק נויה הקטנה,
יושבת בפינה
זולגות לה הדמעות
לא מפסיקה לבכות.
מתי תבוא כבר אמא? מתי תבוא לכאן?
מתי יקחו את נויה, את נויה מהגן?
ודנה הגננת מציירת לה ציור
ושריתי מנשקת, מספרת לה סיפור.
“אמא כבר בדרך, היא תכף מגיעה.
בואי נויה, מותק,
קחי לך עוגיה”.
אבל נויה עוד בוכה.
מנערת קוקיות.
“אני רוצה את אמא ולא עוד עוגיות!”
פתאום נפתחת דלת,
ומי נכנס לו פנימה?
הביטי! הפתעה! גם אבא וגם אמא.
חיבוק ונשיקות ואין כבר מה לבכות
חוזרים החיוכים,
הנה כולם שמחים.
חמודה שלנו, מאוד מצטערים
האוטו התקלקל, אנחנו מאחרים…
אם פעם נאחר שוב, חשוב מאוד לזכור:
אין לך מה לדאוג, תמיד בסוף נחזור!
נויה את שלנו, את יקרה כל כך.
תמיד תמיד נגיע, אף פעם לא נשכח.
ליבי דאון