אירית כרגע בישיבה - הבלוג של ליבי דאון

הקטנה הכתיבה ספר שירים קטנים לאבא. הקטנה גם איירה, אבל לא סרקתי. אולי דווקא כדאי. 

אז ככה - הכתיבה נויה

כתב בני

ואיירה נויה

נחל קטן

נחל קטן 

נחל קטן

נחל קטן

מזמר לו בגן

ועל ידו פרפר ורוד שר לו שיר קטן מאוד

גשם

אוי ואבוי. אוי ואבוי

גשם ניתך על האדמה.

הפיות של הבר נרטבו עד מאוד.

הן התכנסו בתוך הפרחים.

הפרפרים נכנסו בתוך העלים. 

יום הולדת למלך

יום הולדת למלך

נסיכה נכנסה לבריכה.

היא זימרה ודמיינה את אבא המלך מנשק צפרדעים ישנות.

לכבוד שבוע הספר התקשרה אלי מאיה, אחת הגננות לשעבר של הקטנה וביקשה ממני להקריא את "ברחוב ירמיהו" בגן. אני אוהבת את "ברחוב ירמיהו", אני גאה בו, אבל די, אני לא יכולה להקריא אותו שוב. אני רוצה להקריא את החדשים את החדשים!! אני ממתינה בקוצר רוח לכך שתתחיל סוף סוף העריכה של "מסעות הגנדרנית" ובינתיים, בינתיים כבר יש לי עוד כמה ספרים מוכנים...

לפיכך,  הנה בפינה לשיפוטכם הסיפור האחרון שכתבתי. מחר אקריא אותו הקראת בכורה בגן של הקטנה ואשמע מה התגובות של הילדים. לחברות המסכנות שלי כבר הקראתי אותו המון פעמים, ונראה לי שגם לאמא שלי כבר קצת קשה לשמוע (אגב, זאת גירסא שונה לחלוטין מזאת שהיתה לפני כחודש והסיפור כאן אחר לגמרי ) חיזקו ואמצו, החזיקו חזק, זה ארוך!!   אגב - לא נגעה בו יד עורך או מפסק מורשה אז התנצלותי מראש.

הסיפור בשיפוצים

עמכם הסליחה

רציתי לספר שיצא כתב עת מקוון בשם הפנקס. כותבים בו רבים וטובים על ספרות ילדים, איור לילדים ובמה לילדים ויש שם הרבה מאמרים מעניינים וטובים - ויש שם גם מאמרון שלי. אז הנה הלינק -

הפנקס

וגם קצר אחד -  כרגע חזרתי מפגישה נרגשת עם ילדי "גן יפית" במספרה של תמיר הספר ברחוב ירמיהו. הגננת הנחמדה לקחה את ילדי הגן לסיור ברחוב בעקבות הספר ולשעת סיפור במספרה. היה מקסים ומתוק מאוד. הזכרתי לתמיר, שפעם הראתי לו את הטיוטא של הספר ואמרתי לו - אתה תראה תמיר, "ילדות חמודות עם קוקיות יבואו להציץ במספרה כדי לראות מי זה תמיר", והנה זה קורה. גם עזרא חשמל מספר לי מאושר שהוא מחלק כוסות למבקרים, וג'יימס מוכר המיצים שהחליף את דני מיץ מספר שנמאס לו שקוראים לו דני.  זהו. מרגש.

כשנה לפני מותו, אבא שלי דאג לתרגם את ספרו של סבא- ד"ר בנימין בלודז מיידיש לעברית וביקש ממני לדאוג להדפסתו. אבא, שמאוד אהב לעזור לאנשים, לדבר עם אנשים ואת צלצול הטלפון רצה לקחת את עניין ההפצה לידיו.  התרגום היה על פלופי - למי לעזאזל יש פלופי?, אני הרגשתי שאבא זה עניין פחות או יותר נצחי, ולא עשיתי כלום. אבא נפטר בטרם השלמתי את הפרוייקט וכמובן שגם העניין הזה התווסף לרשימת רגשות האשם שלי כלפיו.

סבא בני, אבא של אבא, היה רופא אף אוזן גרון ואיש ציבור ידוע בליטא. הוא היה בין מקימי או"זה - האגודה לשמירת הבריאות של האוכלוסייה היהודית בליטא, הקים והשתתף בהקמת מוסדות רפואיים וחברתיים, הקים בית ספר לאחיות וניהל קורסים מטעם אגודת או"זה - הומניסט במובן הותיק של המילה. סבא עלה לארץ אתנו בשנת 71' ובשנים האחרונות לחייו ישב בחדר הקטן שלו, שאחר כך הפך לחדר של אחי ולבסוף לחדר שלי וכתב ספר להנצחת זכרם ופועלם של הקולגות שלו.

בספר - "גורל הרופאים היהודים בליטא" - סבא מנה את השמות, סיפר על ההקרבה של החברים שלו בימים החשוכים של מלחמת העולם השנייה ובימים החשוכים של סטאלין, שבאו אחריה. המעטים שהצליחו לשרוד את המכות, ההשפלות והרצח של הליטאים, את הרצח השיטתי של הנאצים, הפכו ברובם לקורבנות של סטאלין.  כל תמונה וכל שם מביאים אחריהם כרוניקה של עינויים, השפלה ומוות ידועים מראש. סיוטים שקראתי שם - כמו גם גילויי טוב לב וגדלות רוח השתדלתי לא לקרוא בשום מקום. סבא רצה להנציח ולשמר את זכרם ואסף פיסות נייר, קטעי עיתונים ישנים, פירסומים ישנים שהוא שמר, שלח מכתבים וליקט מידע בימים שלא היה אינטרנט וגם שיחות לחו"ל היו נדירות. אני לא זכרתי את זה. הייתי קטנה מדי. אח שלי סיפר לי על השעות הארוכות אותן בילה סבא בחדר, עם הטלפון והניירות.

סוף סוף, מצאתי מחשב שקורא פלופי, נשלחו לי הקבצים, סרקתי את התמונות של כל הרופאים, צירפתי אותם לקובץ, מצאתי בית דפוס, הדפסתי 80 עותקים, שלחתי לאמא שלי, התקשרתי לאיגוד יוצאי ליטא, כתבתי אימייל לירון אנוש מהמדור לחיפוש קרובים ברשת ב', אמא ביקשה עוד עותקים, ביקשתי שידפיסו עוד. אבן מתחילה להתגלגל לי מהלב ומפנה מקום לאבן חדשה מזדמנת. לרגשות אשם יש הרי מכסה קבועה.

בני, בן זוגי היקר העלה את הקובץ לאינטרנט ואפשר להוריד אותו בכתובת הזאת -

http://www.tuzig.com/jewishdoctors.pdf

פעם תירגמתי את הדבר הנחמד הזה להנאתי -  The Book of Frogs and Mice,
No author known,
NY: McLoughlin Bros. 1892.
Reprinted – New York: Merrimack Publishing Corporation, n.d

אני מקווה שגם אתם תחשבו שזה נחמד -

(אגב, הנה המקור - http://digital.library.upenn.edu/women/anonymouse/frogs/frogs.html 

והנה גם הקראה של הסיפור הזה - http://www.dailymotion.com/video/xxzhr_of-frogs-and-mice_family

בביצה הגדולה חי לו קרפד
צעיר רב סגנון, מצודד.
קרפד אצילי ממוצא מכובד
אבל ערירי ובודד.
 
לצעיר הנכבד בת זוג לא היתה
ומדוע, הסביר הקרפד -
"אני מחפש האחת אין שניה
לה אהיה גם אני האחד."

וביום אביבי מואר ומתוק
כשפסע הקרפד לשכן
נפל מבטו על גברת אחת
עכברית  שובת לב, רבת חן.

הוא הסיר כובעו ושילח בה מבט
חייך וגם קד לה קידה
ונדר בלבו, "לא ירחק זה היום,
בו אשוב לבקש את ידה".

במלבוש מפואר, באפוד ארגמן
ומעיל מקטיפה יקרה,
עם חרבו על כתפו,
צעד הקרפד, כובעו מקושט תחרה.

חיוכו כה גאה,
הילוכו כה נאה,
אמר הקרפד "כמובן -
כמוני גברת עכבר לא תמצא, אהיה לה אני לחתן".

"כשתהיה היא אשתי
ותתן את ידה, אדאג אטפל ואנצור
היא תסעד מטעמים, ותחייה בפאר
לא תדע היא צרה ומחסור".

ברחוב הוא עבר וגברת עכבר
הסתתרה אחרי הוילון
מסמיקה, מבויישת ענווה וחוששת
היא הציצה בעד החלון

בזה המסתור היא הציצה במר
לבה הלם עד בלי די
וגם היא אז ידעה וליבה לה אמר -
"הוא יהיה הקרפד של חיי".

לבסוף הקרפד, מאוהב ונלהב,
צעדו מרוגש אך איתן
דפק על דלתה של הגברת, כדי
להציע להיות לה חתן.

הוא פתח את הדלת
וכרע על ברכיו, את ידה אז נישק ואמר
"אם תסכימי היום להיות לאשתי,
אין כמוני קרפד מאושר!"

כן, ניחשתם נכון, היא הסכימה מיד
ואמרה "בוודאי בוודאי"
את ידה הדקה היא שילבה בידו
ואושרם עד בלי קץ עד בלי די.

חתונה נקבעה, הזמנות נשלחו
נכחה במסיבה כל העיר
מתנות וברכות הוענקו מכולם
לכבודו של הזוג הצעיר.

חתונה שכזו, איש לא ראה
בקרת בעיר או בכפר
בטעם כזה, בפאר שכזה
בסגנון בהוד ובהדר.

ואחרי הטקסים הנשף החל,
בשמחה התזמורת ניגנה
במחולות אז פרצו עכברים, קרפדים
עד הבוקר, לאור הלבנה.

ביום רביעי ניסיתי לראשונה לשתות עשב חיטה. ניגשתי למיצוציה ("דני מיצים" לשעבר היום יש שם בחור אחר) וביקשתי עשב חיטה ומיץ תפוזים להוריד את הטעם של הזוועה. כוסית קיאה הצפרדעים המבעבעת הזאת היתה כל כך דוחה, שהייתי חייבת להכריז שסגולותיה מדהימות ומידיות. ישר הרגשתי הרבה הרבה יותר טוב, פגעים קטנים שהיו לי עברו, התחסנתי כנגד כל מחלות החורף לאלתר וכמובן, כפי שאני נוהגת בדרך כלל, התחלתי ישר להטיף לאחרים לנסות את תרופת הפלא.

ביום חמישי הקטנה שלי חלתה. היא היתה אומללה עד לב השמיים. חום גבוה, רעידות, חוסר תאבון מוחלט או כמו שהרופאים קוראים לזה - וירוס, היה סיוט, אבל ביום שבת בערב הקטנה הבריאה לשמחתנו הגדולה.  כל כך בטחתי בסגולות רוק הקסמים הירוק החדש שלי - מה שדרדר אותי לשאננות מוחלטת משולבת בצידקת הדרך - אין סיכוי שאדבק. מה גדולה היתה האכזבה כאשר ביום שבת עלה החום שלי ל 39 מעלות וצמרמורות קטנות התחילו לטפס במעלה השכמות שלי. זה בטח בגלל שביום שבת לא שתיתי עשב - ניחמתי את עצמי, הבוקר יביא עמו בשורה. למחרת בבוקר זחלתי למיצוציה - אבל למורת רוחי הסתבר שאין עשב היום, כל הקוסמוס פועל נגדי ורוצה שאני אהיה חולה אבל אני אוכל לו, מחר אשתה עשב ואהיה בריאה. זחלתי בחזרה למיטה מרחמת על עצמי רחמים גדולים.

כשהייתי ילדה היה נפלא להיות חולה. אמא שלי, היתה מכרכרת סביבי, מציפה אותי בפינוקים ואהבה, אבא שלי היה נוקש על הבטן שלי ומפזר דיאגנוזות (בדרך כלל לא רלוונטיות). אפילו סבתא שלי היתה מניחה רגע את הטאפק (נעל בית, בדרך כלל משובצת עם אמרת פרווה מלאכותית בוורוד סגול מונפת אל על בליווי גידופים ברוסית). וכמובן - היה גם english english english, רגע עם דודלי, לחמניה עם חמאה ומלפפון מקולף עם קצת מלח. היום נשאר הזכרון היקר והרגשת הקיפוח.

בבוקר סוף סוף בן זוגי היקר הלך להביא לי את העשב הירוק. זהו הגיע הקץ ליסורי - בוודאי אבריא תוך כמה דקות. חייכתי לעצמי בסיפוק, כאשר לקחתי את הכוס עם הנוזל היקר מידיו. שתיתי הכל בשקיקה. כמה מאכזב היה למצוא את עצמי עשרים דקות אחר כך מקיאה את כל הירוק הזה לתוך הדלי הסגול. זה לא זה, זה לא אמור להיות ככה!  אני רוצה את אמא!!

איליין  מסיינפלד התלבטה בזמנו אם הבחור הוא "sponge worthy" או לא. אני מתייגת לי את החוויות היום-יומיות שלי כראויות או לא ראויות לבזבז את זמנכם. יש כאלה שאני חוששת שהן  נדושות מדי (כך ניצלתם מבלוג ארכני אודות כמה החיים קצרים וכדאי להספיק, לראות ולטייל)ֿ מיותרות מדי (כאן ניצלתם מבלוג על כך שלא ישנתי בלילה, כי חשבתי שיש יתושה בחדר ולבסוף התגלה שמדובר בברחש), צדקניות מדי (יש אין סוף כאלה, כי כרוך בהן המון סיפוק עצמי), יש את אלו שמדברות על המשפחה או אנשים שאני מכירה ואז כמובן שאני לא יכולה לספר (דווקא כאן יש יופי של סיפורים) ויש את מחוסרות הפואנטה... והנה שתיים מזן זה לפניכם -

הלומת שינה, היום בלילה צעדתי מעדנות לכיוון השירותים, לפתע פתאום רגלי היחפה דרכה על משהו חמים ולח. הסתבר לי ששושנה (שושי, שושקה)  לא הסתפקה בטיול הלילי הקצר לפארק והייתה צריכה לעשות כמה השלמות קטנות. הלכתי, מדדה, לאמבטיה לשטוף את הרגל, ובדרך למטבח ולנייר הסופג נתקלתי בעוד כמה וכמה תגליות מצערות שקיצרו לי את שעות השינה. הוי שושנה שושנה, ההיית או חלמתי חלום?

בעוד שלפני שהקטנה שלי נולדה קראתי ספרים, צפיתי באדיקות בתכניות בערוץ "הופ הורים" והלכתי להרצאות, הרי שבמקרה של שושנה אני ניצבת המומה ובלתי מוכנה למתקפת הקקי. נכון שבשנת '77 הכלבה ראסה ז"ל היתה גורה אבל גם אני הייתי גורה והייתי פטורה מלחנך אותה לצרכים. את הכלבה מרטה לקחנו כבר מבוגרת והיא ידעה לעשות צרכים בחוץ. חוץ מזה, התרגלתי לטוב, התרגלתי לחתולים. אז מה עושים עם כל הקקי הזה?

בפורומים גיליתי שיש כמה אסכולות - והדיונים, רבותי,  סוערים יותר מאשר הדיונים על החומה. יש את אלה הדוגלים במכה קטנה על האף, ומנגד -  אלה המאשימים אותם ברשעות איומה ובחוסר הומניות (המכים באף קוראים להם "יפי נפש"). יש את אלה המצדדים בחינוך לצרכים על נייר עיתון ואז להוציא את העיתון החוצה (רוצה לומר - "הצלחת כל כך יפה בבית, הבה ונשחזר את ההצלחה על הדשא בפארק"), לעומתם  אלה שאומרים לחנך את הכלב רק בחוץ (וכאן חוזר הדיון המרתק על עם או בלי מכה על האף).

בנוגע לעשיית צרכים על העיתונות הכתובה לא היתה לי כל כך התבלטות, פשוט כי אין לי עיתונים והכלבה, עם כל הכישרון והרצון הכנה  לעשות פיפי בכל מקום אפשרי, לא יכולה לעשות פיפי על מסך המחשב. אז מה עושים??? החבר שלנו שיש לו את הכלבה הכי נהדרת בעולם הבטיח לשלוח לי טלפון של מישהי (מעניין אם היא הומנית, יפת נפש או מפלצת..) ובינתיים, בינתיים אנחנו טובעים בקקי.

חגי וחגית

חנוכה קרב ובא ואמא שלי כבר רכשה לקטנה את מתנות החג (מי שמכיר אותי, מתחיל להבין עכשיו למה הזמנתי כרטיסים לכמה הצגות חנוכה בפאתי אוקטובר) ואפילו העניקה לה את הספר "מרי פופינס"  שהקטנה ביקשה. מסתבר, שאי אפשר להשיג את הספר ( מאת פמלה טרברס בסדרת "מרגנית" הנפלאה בהוצאת זמורה, ביתן מודן) והגירסא שיש בידי נדפסה בשנת 1975. אתמול הקראתי לקטנה 40 עמודים בנשימה אחת ושתינו לא רצינו להפסיק. זה פשוט נפלא!! התרגום הוא של דליה רביקוביץ', השפה אמנם ארכאית אבל אפשר לשנות פה ושם בהקראה וגם לנצל את ההזדמנות ללמד המון אוצר מילים שהוא באמת אוצר. אני לא קראתי את הספר בעצמי (למרות שכשהייתי ילדה מאוד מאוד אהבתי את סדרת מרגנית), וכמובן כמו כולם, מכירה היטב את הסרט. כאן מרי פופינס היא אחרת במקצת. היא יהירה יותר גנדרנית, גחמנית ומקסימה ולג'יין ומייקל (חנה ומיכאל) יש גם זוג תאומים - חגי וחגית.

אני לא אכביר מילים - הנה ציטוט קצר

"מרי פופינס לבשה את הכפפות הלבנות ותחבה בחיקה את המטריה - לא משום שירד גשם אלא משום שלמטריה היתה ידית כה יפה שממש עוול יהיה להשאיר אותה בבית. ובאמת מי זה משאיר בבית מטריה שראש תכי מציר על הידית שלה?"

ועוד ציטוט אחד קטן מתוך הקטע שהכי אהבתי בסרט ובגירסא הזאת הוא שונה מאוד -

"מרי! קרא, יש לי רעיון! הקשיבי לי! בואי ניסע עכשו אל תוך התמונה, מה דעתך, מרי?" הוא לא הרפה מידיה ומשך אותה מתוך הרחוב המלא פנסים ואורות תנועה, אל תוך התמונה. פף! שניהם כבר עמדו ממש בלבה של התמונה.

הכל מסביב היה ירוק ושקט, והדשא מתחת רגליהם היה כה רך וגמיש! הם חששו שמא צללו לתוך חלום תעתועים! מעל לכובעיהם היו ענפי עץ ירוקים מפרפרים ברוח, וכאשר השתוחחו לעבור מתחת להם, היו פרחים קטנים צבעוניים מרקדים סביב לנעליהם"

ואיפה הפואנטה? אני הבטחתי פואנטה?

לפני חודשים מספר ישבתי במגרש המשחקים עם כמה אמהות. שוחחנו על דא ועל הא ועל הילדים. ואני לא זוכרת איך ולמה, אבל הייתי צריכה להגיד פיג'מה. יותר נכון -  בפיג'מה. כיוון שאני רוצה להשמע רהוטה כיאה לכותבת ומתרגמת, התבזתי ואמרתי בפיג'מה עם פ' רפויה - כאחת שמקפידה מאוד על הדגשים שלה... ואמא של (לא משנה מי) תיקנה אותי ואמרה "במילים לועזיות הפ' נשארת דגושה". היה מביש מאוד מאוד מאוד. מילא אם הייתי עושה טעות שלא נובעת מהתרברבות אלא סתם טעות תמימה - אבל טעות של שוויץ היא בזיון.

הקו הזה בעברית היומיומית הוא מאוד דק - זה שמפריד בין הפלצן לעילג. בעניין זה מצאתי שיש ארבע קטגוריות מרכזיות ואחת קטנה נפרדת ומיוחדת: 

א. מילים שאין ברירה אלא להגיד אותן לא נכון - ולא, תצא פלצן - (המילה הנכונה "שמעתם" מבוטאת במילעל ולא במילרע, המילה לווישר היא - מַגֵּב  (עם צירה כמו מקל, למשל) במקום מגב בפתח. תגיד מַגֵּב בתחנת הדלק תקבל מכות)

ב.  מילים שאם אתה אומר אותן נכון - אתה רהוט, ואם אתה טועה בהן זה לא נורא (נִרְאָה לי בזמן עבר - במקום נראה לי בזמן הווה, לבריאות במקום   לִבְרִיאווּת בחיריק, זו כמו גן חיות - zoo במקום זו כמו זאת)

ג. הקבוצה השלישית היא  - המילים שפשוט אסור לטעות בהן, אחרת אתה בור ועילג (זיהתי במקום זיהתי בחיריק, אותך עם צירה במקום אותך).

ד. ויש את אלה שתלויות בטעמו של המאזין - יש כאלה שזה צורם להם מאוד ויש כאלה שפחות מקפידים - (מספרים בנקבה ובזכר, גוף ראשון עתיד - אני יעשה את זה במקום אעשה)

הקבוצה שגיליתי אותה לא מזמן - המילים שאם אתה אומר אותן נכון נשמע שאתה טועה, מטעה ועילג - למשל-  הריבוי הנכון לכלבה הוא כְּלָבוֹות, הריבוי הנכון למלכה הוא -  מְלָכווֹת והמילה האיומה - גרביים שכל כך מתחשק שהן תהיינה יפות וחמות ולא יפים וחמים ואז תמיד יש דילמה אם לומר נכון, או לטעות בכוונה ולהשמע כאחד האדם.

(למי שמעוניין - תרגיל קטן - לאיפה שייכים "לשים גרביים", מכנס, נעל, מגפיים יפות במקום יפים - בין הפותרים נכונה יוגרל דיסק של אבשלום קור המיטב)

לאור הביזיון, החלטתי לקחת קורס ניקוד. חיפשתי חיפשתי, רוב הקורסים שמצאתי, הוצעו במסגרת כל מני תוכניות לעריכה לשונית וכרגע אני לא כל כך מעוניינת לערוך לשונית (נראה לי שאחרתי במקצת את הרכבת). לבסוף הגעתי לאוניברסיטת תל אביב. חשבתי שאשב כאחת הבז'ז'ניות שהיו יושבות איתי בגילמן בשנת 93 וסורגות גרביים יפים וחמים לנכדים בעודן מאזינות לפרופ' יעקב רז. לצערי, לא מצאתי כל כך את המסגרת, הסתבכתי בין ההגדרות, המסדרונות, הפקידים, הטפסים והניירות ויצא שאני לומדת באיזה מעמד מוזר, עושה את כל העבודות והמבחנים ואפילו לא יודעת לסרוג.

נכון שכשלמדנו בתיכון לנקד היה מסובך?! ובכן - זה לא זכרון תעתועים - זה אכן מאוד מאוד מאוד מסובך והכללים נערמים אחד על השני כמו כביסה בבית עם תינוק חדש. להפתעתי, גיליתי שיש לי איזו הנאה מזוכיסטית מהעניין הזה ואני מנקדת לי בחדווה מרחפת לי עם השוואים ונחה לי עם הנחים, וחוץ מזה בסוף הקורס, כן כן, אני אשב לי במגרש המשחקים ואדע לכווץ את הדיפתונג שלי רק מתי שצריך וזה חברים, שווה הכל.

נסענו לפריז (פאריס, פריס, פאריז - הכל הולך). רציתי להראות לקטנה שלי ארמון אמיתי מהו, פאר אמיתי מהו, נברשת אימתנית מהי וגם דיסני. הרי אחת ההנאות הגדולות שלי כאם יהודיה אמיתית זה לראות את הילדה נהנת. הייתי בבירה הצרפתית אי שם בשנת 87 עם הורי בפעם האחרונה (מלבד ביקור בן יומיים עם בן זוגי לפני 10 שנים) לכן לא ממש זכרתי כלום. עבודת ההכנה שערכתי לצורך העניין היתה כפייתית, כמצופה ממני. חרשתי את כל הפורומים, נעזרתי מאוד ב"פריזאית" http://www.parisait.com/category/children/  המצויין של כנרת רוזנבלום, הספר של גרבוז, הספר "פריז עם ילדים", יצרתי מפה מטורפת של מה חייבים לראות ומה כיף עם ילדים בגוגל ולבסוף, בשבוע האחרון לפני הטיסה כשכבר הרגשתי ממש מרוצה מעצמי כבר ישבתי וחילקתי טיפים כאודטה בפורום "למטייל" - אח... הסיפוק שבמתן עייצס אין שני לו.

ובכן איך היה? הרגשתי אביסל'ה מותקפת, כאחת שאוהבת ל"הרגיש את הסביבה" אילצתי את כל המשפחה לרוץ לרוץ לרוץ מהבוקר עד הערב באטרף של עולה חדש מברה"מ שמראים לו סופרמרקט בשנות ה-80 והוא ממשש בידיים משתוקקות כל פרילי. חיינו שלוש שנים בניו יורק וביקרתי כבר וראיתי - אבל קשה היה לי להתמודד עם עומס ועושר שכזה.. העיר לא נגמרת, הרחובות לא נגמרים והחנויות מדיפות ריחות... אללי. חנות ראשונה מוכרת בונבונים, השניה תופינים, השלישית בגדונים, הרביעית בגטונים, החמישית צעצועונים (lou lou lou tres jolie tout petit trou lu lu ) והכל נראה נפלא ומפתה אבוי, כל כך מפתה.

וצפוף... במטרו צפוף, בבית הקפה צפוף, במוזיאון צפוף, בדירה שגרנו בה צפוף ובמדרכה צפוף. גדול וצפוף ומהמם. כך היתה פריז.

חזרנו לקיץ של ישראל ולמרחבים במדרכה, ולרחוב שלא נישאים בו ריחות של בגט טרי, פונדו שוקולד, קרפים וגבינות ובא לציון גואל.

אני אוהבת להציץ. בושות - אבל מודה. כשעוברים ליד בתים ויש אור מאחת המרפסות - תמיד מאוד מסקרן אותי לראות מה קורה שם בבית. איך נראים החיים שם. אני לא אצא עם טלסקופים ואטפס על עצים, אבל כשעוברים ברחוב אני עלולה למתוח קצת את הצוואר. בושות - אבל מודה.

השבוע יצא לי להציץ, שלא בטובתי ולהיות זבוב על הקיר - יותר נכון זבוב מאחורי הוילון, ולהיות נוכחת בסיוט קטן. סבתי, עליה השלום - אותה מעולם לא פגשתי ועל שמה אני נקראת נפטרה בגיל 47 מסרטן השד- לכן אני צריכה להיות במעקב מתמיד גם ממוגרפיה וגם אולטראסאונדים. אני הייתי האחרונה בתור לאולטראסאונד בזמנהוף בערב יום הכיפורים. מסדרון ריק מקשישים בזמנהוף זה מחזה מאוד תמוה שלא חשבתי שאזכה לראות בימי חיי והנה זכיתי. הגברת שנכנסה לפני לאולטראסאונד התעכבה והתעכבה והתעכבה. גם האחות רצתה מאוד כבר ללכת הביתה ולכרסם את הסעודה המפסקת, ולכן באיזשהוא שלב החליטה שדי - הגיע הזמן להכניס אותי בכל זאת לחדר בו נמצאה עדיין הגברת הקודמת ופשוט ביקשה ממני לחכות מאחורי הוילון באותו החדר בו עדיין יושבת הגברת שהיתה לפני. הגברת עדיין ישבה שם עם הרופאה וסגרה עניינים אחרונים. 

לא לקחתי איתי ספר, והיה ממילא קצת חשוך, אז עסקתי במלאכה המרתקת של למחוק סמסים מאפריל. בינתיים, שמעתי את הרופאה מתלוננת על זה שתיאור הבדיקה שהיא הקלידה נמחק זו הפעם השניה ממסך המחשב (נו שויין, חשבתי זה עלול לקחת זמן) אבל אז, הגברת שהיתה לפני בתור התחילה לשאול מה הולך לקרות עכשיו, עד כמה תכאב הביופסיה בפעם הזאת. הרופאה הרגיעה אותה, שייתכן והגידולים שנראים באולטראסאונד אלו רק שאריות מהצלקת של הניתוח הקודם והסבירה לה את מהות הסיוט שהיא עומדת לעבור. ואני, כמו אותו סקרוג' של חג המולד נמצאת שם מקשיבה למה יש מאחורי וילון מספר אחת. שרק נהיה בריאים

             *******

ובנימה אחרת אחרת לגמרי הנה שניים קטנים שכתבתי פעם על הצצות הרבה הרבה יותר אופטימיות.

סיפורים מהבניין

שלום לכולם, שמי הוא טלי.
נעים לי מאוד להכיר
אני גרה עם אמא ואבא
בבניין רב קומות כאן בעיר.

ויש לי בבית מרפסת
עם כורסא ענקית וכרים
ואני כאן אוהבת לשבת
לדמיין ולכתוב סיפורים

ועכשיו אגלה לכם סוד
אם תבטיחו  רק לא לספר.
זהו סוד רק שלי, ופרטי הוא
סוד כמוס וסודי ביותר.


כשאני במרפסת כותבת
מדמיינת המון דמיונים
אם חסר לי פתאום רעיון
אני קצת מציצה לשכנים


כל קומה וקומה קצת אחרת
כל קומה מספרת סיפור
רק אל תגלו בקשה
כי אמא אמרה שאסור

מתחת לעפעף

תמיד בגן במנוחת צהריים
אומרים – "ועכשיו ילדים לעצום העיניים."
ובכלל לא תמיד מתחשק לי לישון...
אז אני משאירה בעיניים חלון -
אני מציצה מתחת לעפעף
ורואה איך הגננת מחטטת לה באף.

זהו, גן חדש. הקטנה הלכה לגן טרום חובה היום. היום היא קמה בזריזות - ביקשה קוקיות, בחרה בגדים וורודים, שתתה את השוקו וזהו, היא מוכנה. מרוגשת שאלה אם היום ארשה לה לקפץ גם כשעוברים את הכביש, כי פשוט קשה לה להתאפק. אתמול עוד רצתי לחפש קופסאת אוכל "מגניבה", שרק תהיה לה קופסא יפה כמו של כולם, מכניסה את החרדות שלי שוב, לשווא, אבל לא יכולה גם אחרת והיום זהו, זה מתחיל.

הגן היה מלא, מלא כל כך. אנחנו באנו מגן "של קטנים" עם 18 ילדים ופתאום יש 35 ורק גננת וסייעת אחת, והילדים כל כך גדולים. אבא שלה, כמובן פחות מכווץ ממני, ישב איתה ובנה איזה דגם. השתדלתי לשבת קצת יותר בצד, כדי לא להזרים את החרדות שלי טלפתית. היו כמה ילדים שבכו, היו כאלה שנצמדו להורים היו גם את אלה, שממשיכים משנה שעברה ויש להם חברים והם מכירים את הגננת והיתה הקטנה שלי, שהחליטה שיהיה לה כיף וזהו. שאלתי אותה אם היא מעדיפה שאקח אותה אחרי ארוחת הבוקר, או באחת וחצי עם כולם (אלה היו האפשרויות שניתנו על ידי הגננת). והקטנה שלי, אמרה אחת וחצי בהחלטיות ולא הסתכלה עלי בעיניים כשאמרנו "ביי". מוכיחה לעצמה שהיא יכולה, מוכיחה לי שהיא יכולה. עכשיו אני מסתובבת עם הטלפון ביד, כותבת את השורות האלה מוכיחה לי שאני, מה לעשות, עוד לא כל כך יכולה.

הנה משהו שצובר לו אבק במגירה...

כאן בבניין בקומה אחרונה
גרה גברת מאוד משונה -
יש לה כובע אדום עם פרחים לבנים
ושלושה חתולים שתמיד ישנים.

האחד הוא אפור וכרסתן.
השני מפוספס מג'ונג'ן.
השלישי בעיניי – היפה מכולם
הוא דווקא שחור
רזה
וקטן.

עם משפך ענקי
הגברת יוצאת
להשקות עציצים וצמחים.

פיג'מה לובשת
וכובע חובשת
(אדום מקושט בפרחים)

אך תמיד בכל בוקר -
אותה בעיה,
להשקות
הפרחים -
אי אפשר!

כי בכל אדנית,
מנמנם לו חתול,
מנחרר בחיוך מאושר.


האפור הכרסתן - בעציץ רקפות,
זה המגו'נגן בין גלדיולות יפות,
וזה הרזה הקטן השחור -
מגרגר מנומנם בשושן הצחור.

משדלת אותם
הגברת:
"מיאו מיאו מיאו, בוקר טוב" מזמרת
"קומו קטנים, רק לכמה דקות
אני מוכרחה הפרחים להשקות!"

אך אף אוזן לא נעה,
אף שפם לא רועד,
אף חתול לא יזוז, אף חתול לא עומד.

אומרת הגברת-  "אולי
השעה עוד מוקדמת מדי...
אצא לי לשוק, אקנה ירקות
וודאי הם יקומו עוד כמה דקות."

כעבור שעתיים חוזרת הגברת.
עם חציל, תפוחים, תות גינה.
מניחה הסלים, מסדרת גם כובע, גם משפך ענקי מכינה.

קצת מהססת
יוצאת למרפסת
"אולי קודם כל רק אציץ...“ -
והנה ישנים עוד שלושה חתולים.
ישנים, רק החליפו עציץ.

זה המג'ונג'ן - בעציץ רקפות
האפור הכרסתן בין גלדיולות יפות
וזה הרזה השחור, הקטן
מגרגר בשלווה על עלעל של תלתן.

אומרת הגברת-  "אולי
השעה עוד מוקדמת מדי...
אצא לי לעיר, אבקר חברים
וודאי כשאחזור, יהיו כבר ערים."

מפדרת חוטמה הגברת;
מיטיבה כובעה על הראש;
רדידה האדום היא קושרת,
לוקחת שירות קו שלוש.

ביקרה עוד חבר ועוד מכרה
כעבור שעתיים בערך חזרה.
צריך להשקות - המשפך, מלא מים.
וודאי הם כבר קמו – כמעט צהריים!

למרפסת יוצאת הגברת
בכובע אדום נהדר.
אבל השלושה ישנים -
נוחרים בחיוך מגורגר


זה המג'ונג'ן – על זנב הכרסתן,
זה הכרסתן – על עלה של תלתן,
וזה הקטן השחור הרזה
מנמנם על שניהם – גם על זה, גם על זה. 

משדלת אותם הגברת -
"מיאו מיאו מיאו בוקר טוב" מזמרת.
קומו קטנים, רק לכמה דקות
אני מוכרחה הפרחים להשקות!

אומרת הגברת - "אולי
השעה עוד מוקדמת מדי
אנקה המטבח, אקרצף הכיריים
ווודאי הם יקומו בעוד דקותיים."


מוציאה הגברת דלי וסחבה.
מקצפת שוטפת רצפה רטובה.
סוחטת המים מתוך הסמרטוט,
מוסיפה גם סבון בניחוח של תות
משפשפת כיריים,
שוטפת במים,
מטבח לתפארת – שמחה לעיניים.

והנה שוב עברו שעתיים,
בחלון התקדרו השמיים.
ערב ירד, סגרירי, אפרפר.
לובשת הגברת צעיף וסודר.
כבד המשפך, קצת קשה להרים -
וודאי הם כבר קמו, וודאי הם ערים!

במרפסת הרוח נושבת,
חשוך וקשה קצת לראות,
אבל השלושה ישנים עוד,
נוחרים נחירות רגועות.

כבר עייפה עד מאוד הגברת.
המרפסת שלה היא סוגרת.
מסירה את הכובע.
פיג'מה לובשת.
מצחצחת שיניים היטב במברשת.
מתכסה בשמיכה - הכר כל כך רך
ופתאום איזה רעם - בום בום- בום בום טראח!
וגשם ניתך, איזו סערה
ברקים, רעמים איום ונורא.

הכובע שלה, כבר חובשת
בזריזות למרפסת ניגשת
והנה סוף סוף קמו שלושה חתולים
ערים השלושה רטובים אומללים

מטפטף אפרפר וכרסתן.
מטפטף מפוספס מג'ונג'ן.
וזה השחור הרזה הקטן
מטפטף מאפו עוד יותר מכולם.

מיאו מיאו מיאו בוקר טוב עצלנים
כנסו נא הביתה, בפנים
מנגבת היטב הכרסתן
מנגבת היטב מג'ונג'ן
וזה הרזה הקטן מנוגב
מאוזן שחורה עד קצה הזנב.

מוזגת חלב לתוך הספלים
משקה, מלטפת שלושה חתולים.
הגשם שוטף
לא צריך כבר מזלף
שותים גם פרחים, גם עלים.

קטנה - אמא, נכון שפעם מזמן היו רק נסיכות?

אמא - לא, חמודה היו מעט נסיכות והרבה אנשים שלא היו נסיכים או נסיכות.

קטנה - אבל פעם, מזמן מזמן היו רק נסיכות.

אמא - ומי תפר להן את השמלות המפוארות?

קטנה - אה, טוב, אז פעם היו רק נסיכות וחייטים.

אתמול בקייטנת אמא הצטרפה אלינו אמא שלי הידועה בכינוייה "זפתא" של הקטנה. חיפשתי מקום ממוזג עם חניה שיתאים גם לקטנות וגם לזפתות והחלטנו ללכת ל"סיפורו של דספרו". אני לא רוצה להכביר מילים כאן על הסרט עצמו. הסרט לא היה אחיד ברמתו, היו בעיות בעריכה, תנודות בין שלושת הסיפורים שמתקשרים בסופו של דבר באופן שמשכיח מה קרה קודם. קטעים מבהילים מאוד מאוד (הקטנה שמה את סוס הפוני הקטן שלה על העיניים חצי מהסרט) אבל גם דיון מעניין וכנה על קינאה, אהבה, יופי ועוד. בטוח שלא מומלץ לפני גיל 6, לדעתי. לא משנה, זה לא העניין. העניין הוא יוטבתה.

הם פשוט הגזימו. הקטנה שלי צופה בקלטות, בערוץ לולי ובערוץ הופ ולא ממש מכירה פרסומות. במהלך החופשה היא נחשפה לראשונה לפרסום אינטנסיבי כפי שלא נחשפה מעולם. לפני "למעלה", "הפיה לילי" ואותו דספרו, הקטנה למדה שלאומי מפנק מפנק ויופלה זה משהו. לא אהבתי את זה, אבל ניחא. הגדישו את הסאה יוטבתה. בפרסומות ה"אינטראקטיבית" שלהם, מחכה נציג של יוטבתה בסרט בשורה הראשונה. הילדים מתבקשים להרים את הידיים ולדמות משחק מחשב בו הם "כאילו" שולטים באמצעות הידיים שלהם על משאית שמופיעה על מסך הקולנוע. אם הם מזיזים את הידיים שמאלה, המשאית נוסעת שמאלה, מזיזים ימינה - המשאית נוסעת ימינה. הם אמורים ל"צבור" בקבוקי שוקו ולהמנע מלפול לתוך הבור. כמובן, שאין להם שום שליטה על הפרסומות שמוקרנת על המסך - אבל יוטבתה "עובדת עליהם", מה זה משנה, הם הרי רק ילדים ואפשר לזלזל באינטליגנציה שלהם. בסוף הסרט הם "זוכים בפרס" - בקבוק שוקו עם קשית תקועה בפנים. אי אפשר לקבל את השוקו בנפרד כדי לשמור לאחר כך.

לא, הם מקבלים את השוקו כדי לשתות אותו בשתיים עשרה וחצי ממש לפני ארוחת הצהריים. היה לי ממש מרגיז לראות את הקטנה שלי מרימה את הידיים (על אף שהיא סרבה להזיז אותן) ולשמחתי, היא יודעת שלא שותים שוקו לפני ארוחת צהריים והיא וויתרה. איזו חוצפה, איזה זילזול, איזה ניצול ציני של תמימות. מעניין אם הקופירייטרים ניסו את זה קודם על הילדים שלהם - והביטו בהם מרימים את הידיים שמאלה וימינה, סתם, בשביל שוקו. תתביישו.

ובתוכניתנו הפעם

פלמנקו שילגיה בפסטיבל קסם של אגדה ושכונה קטנה גדולה בבית רוקח. יצאנו נרגשות, הקטנה ואנוכי לסוזן דלל כדי לספק את ה"וואו" של הקיטנה. היו לנו כרטיסים לשורה הראשונה ב א מ צ ע. ככה אנחנו אוהבות. הקטנה מאוד אוהבת את נסיכות דיסני (כפי שכבר סיפרתי לא פעם, אבל גם לי הקטנה מזכירה את זה כמה פעמים ביום, כך שמותר לי) ולכן, ניהלה עם עצמה שיחות ארוכות בדבר השמלה הצפויה של שילגיה. תהיה שמלה כמו של דיסני או לא? המתח רב מנשוא. המסך נפתח לבסוף, והופיעה נערה עם שמלה דומה לדיסני (אנחת רווחה קטנה שלי:) והמחזה החל.

מה אומר ומה אגיד... הריקודים היו מוצלחים בסה"כ, המלכה רקדה יפה במיוחד והגמדים היו נהדרים. ההברקה המוזיקלית שילוותה אותם הוסיפה חיוך והפגת מתח בין הקטעים המאוד מפחידים לקטנים ולתפאורה האפלולית. אמנם התפאורה היתה מאוד קונספטואלית, מרחיבת דמיון ומעשירה, אבל בינינו (אלה שחוטאים בנסיכות, פיות לילי וסוכריות על מקל מדי פעם:), אפשר היה להוסיף  ביקתת גמדים צבעונית ומשמחת, כמה אביזרים לארמון של המלכה, משהו שישמח עיני פעוטות.

המחזה עצמו והטוויסט על הסיפור  (הנסיך הופך להיות בנה של המלכה החורגת בסיפור הזה ושילגיה היא בעצם משרתת) היו יכולים להיות מעניינים אלמלא כל העניין נכתב בחרוזים מעט מאולצים (כשהנסיך רואה את שילגייה השרויה בתרדמה עמוקה, הוא נתקף יגון ואומר - "ילדה יפה, לעולם לא תהייה לך מחליפה..." או משהו ממש דומה לזה ). אם הטיעון הוא - חרוזים כי חרוזים מתאימים לפלמנקו, אפשר היה להקפיד יותר על משקל וחריזה מדוייקת, אם לא, אז אולי לא חייבים.

(ועוד קטנה קטנה- לא ברור למה את הלבנה שמאירה את הלילה האפלולי מאוד של שילגייה מלווה מנגינת הבוקר מפר גינט.)

היום נסענו ל"שכונה קטנה גדולה" - הפעלה קצת מבלבלת בבית רוקח. כנראה  מתאימה לגדולים יותר (5 וחצי -8). לא נראה לי שהקטנה הבינה את עניין הקמתה של נווה צדק החולירע ומלחמת העולם הראשונה, אבל היא נהנתה מאוד לכבס בגיגית וללבוש בגדים תקופתיים (נו שויין, חתיכת קומבינזון מתחרה...). היה הסבר משעשע של שחקנית אודות שיטות ריפוי עממיות, והצגה נחמדה (מלווה בבובות על חוטים, תאטרון צלליות ושחקנים)  שסיפרה את תולדות השכונה - סה"כ מעניין וכנראה מתאים לגילאים אחרים. בתיאור שקראתי על הפעילות דובר על שיתוף הרבה יותר מפתה של הילדים מלבד הכביסה. דיברו גם על חתונה ושתיית תה בגינת הבית, אכן חילקו לנו מעט תה קר (שנגמר מאוד מהר) אבל חתונה, אבוי, לא היתה (דווקא הקטנה ציפתה לאירוע...)  ועל הקומבינזון כבר דיברתי.

אחר כך יצאנו לסיבוב קטן במטלון, בחנויות של הזבלה מסין, קנינו מרציפן אצל אלברט והנה הגיע לסיומו עוד יום קסום בקייטנה.

עוד מאמרון לא ערוך ולא משוייף מפאת חופשת הקטנה.

מה היה לנו? הסרט "למעלה" ו "לונה פארק" ומחסן הלב...

הלכנו לקולנוע "גת" מבחינתי, חוויה בפני עצמה, כי לא הייתי בקולנוע שאין לו אחת שתיים שלוש ארבע מזה זמן רב. קנינו שוקולדים בשוקולדיה, לארומה קוננטיננטלית ונכנסנו לקולנוע. הקטנה היתה מאוד מאוכזבת מזה שלא היו משקפיים תלת מימדיים לגודל שלה - העניין מאוד הגיוני מכיוון שממילא רוב הסרטים התלת מימדיים הם קולנוע אירופאי מתקדם לאנשים מבוגרים ולא לילדים בחופשת הקיץ.

הסרט עצמו היה נפלא, לפחות בעיני ובעיני בן הזוג, אבל הקטנה חשבה אחרת. היא נטפה נטפה דמעות, ביכתה את מר גורלו של הזקן שאיבד את זוגתו ומיאנה להתנחם. היום, שלושה ימים אחרי הסרט, היא נזכרת מדי פעם בסרט ואומרת - "אוף, שוב מתנגנת לי המנגינה העצובה של הגעגוע".

למחרת עמדנו עם כל עם ישראל בתור למתקנים בלונה פארק. כבר בילנו בלונה פארק עם הקטנה, לא פעם ולא פעמיים, ובכל זאת העניין מפליא אותי בכל פעם מחדש. אמנם היו לנו כרטיסים מוזלים (תודות לחברתי הטובה שחלקה איתנו את התור והזיעה) אבל עדיין מדובר בכמעט שבעים שקלים לכרטיס. הלונה פארק במצב של הזנחה שלא תיאמן. הגלגל הענק הוא מפגע בטיחותי - הקרונות מלמעלה רקובים וחלודים, ברכבת השדים חסרים שדים, הגמל המעופף לא מעופף בימים זוגיים או בכאלה שיש בשם שלהם את האות ש', איזור האוכל מזוהם והטיל, רבותי, הטיל!!! איך זה יכול להיות?! הרי מקרינים שם סרט מימי דאג וטוני כדי לעשות סימולציה לנחיתה על הירח לילדים שגדלים על תלת מימד וhd! זה היה לא מעודכן כשאני הייתי קטנה!

מאוד לא הייתי רוצה להצטרף למצקצקי האוי - הנוער הנוער, אבל אני חייבת איזה צקצוק קטן. כמה דחיפות, כמה עקיפות בתור, כמה חוצפה, העדר אדיבות, אדישות וחוסר איכפתיות, כמה פעמים עקפו ודילגו מעל הקטנה בת הארבע שלי - זוועה.

ובכל זאת, ובכל זאת - הקטנות (גם שלי וגם של חברתי) נהנו - שוב מסתרי היקום.

היום בבוקר עשינו טיול שכונתי. אמרנו שלום לעזרא חשמל ולתמיר הספר, הסתכלנו על השמלות המפוארות של הכלות, עצרנו להתרעננות למילקשייק וגולת הכותרת - נכנסנו למחסן התחפושות - הלב. המחסן מלא מפה לפה בתחפושות נהדרות עבור הצגות, מופעים ואירועים. לצערי, רוב רובן של התלבושות מיועדות למבוגרים  ובכל זאת, נעים להסתובב בין התחפושות לדמיין ולהסתכל. הקטנה נהנתה מאוד מאוד.

שויין, היום נצא גם לפלמנקו שילגייה בסוזאן דלל הדיווחים בהמשך

המשך עידכונים מהשטח

אמש בתוכנית - ההצגה "אף על פי" במוזיאון ארץ ישראל, סיור במוזיאון וסדנאת יצירה. לשמחתי, אני לא המשוגעת היחידה ומשוגעת נוספת כמוני ישבה איתי על הטבלאות, התוכניות ולוחות הזמנים. קבענו שביום רביעי נלך - כל אחת וטפה למוזיאון ארץ ישראל. כיאה, החברה התקשרה מבעוד מועד על מנת לרכוש כרטיסים, אך למפח נפשינו הודיעו לה כי לפעילויות במוזיאון  ארץ ישראל אי אפשר לקנות כרטיסים וצריך פשוט להתייצב. התייצבנו. בשעה 10 השתרך תור ארוך מאוד במונחים אובייקטיביים, ותור ארוך בצורה בלתי נתפסת לשלושה זאטוטים בני ארבע וחצי. לצאת החוצה להשתעשע בזמן התור - אי אפשר כי אין לנו כרטיסים (הו הו, פלאי האירוניה של היקום) לכן חברתי נעמדה ואני נפנתי לשעשע את הקטנים עד שנקבל את הכרטיסים. הלכנו לחנות.

החנות במוזיאון כוללת בעיקר חרסינות, נעליים מקרמיקה ויודאיקה מזכוכית לכן,  פנינו ישר למדף הספרים.  מצאנו שם ספרון קטן ונחמד, שלצערי, לא אוכל לפרגן לו, כי אני לא זוכרת את שמו. בכל מקרה, אם תגיעו למוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, אל חשש! זהו הספר היחיד לילדים, לא תפספסו. התיישבנו בצורה מסודרת על הרצפה והתחלתי להקריא לקטנים. או אז, נזעקה המוכרת והודיעה שאסור להקריא שם סיפורים! הסברתי לה, שגם אי אפשר להזמין כרטיסים וגם אין מה לעשות עם הקטנים חצי שעה עד שנקבל כרטיסים. אני מבינה אותך,אמרה המוכרת, אבל זה המצב, תביאי דברים מהבית. אז חברות וחברים, הורות והורים בפעם הבאה בהגיעכם לסדנאת היצירה במוזיאון ארץ ישראל הביאו אתכם (בנוסף לכובעים, קרם הגנה, מיים קרים, פירות וסדנביצ'ים כי אין שם כלום לאכילה, ההליכה בין פעילות לפעילות היא תחת השמש הקופחת), בקיצור - הביאו איתכם גם סדנאת יצירה קטנה.

ההצגה, אגב, היתה מאוד נחמדה והילדים נהנו ושמחו גם לקשקש אחר כך על הרשמים העזים שהיא הותירה וסדנאת היצירה - נו שויין:) לתערוכה אי אפשר היה להתקרב מרוב עומס המבקרים.

היום לעומת זאת, ביקרנו בבית התפוצות. היתה שם הופעה של בחור רב כישרון בשם תומר ("נבל קטן, נבל גדול")  תומר האמור, ניגן על נבל, ג'ינגל עם תפוחים ובצל, סיפר סיפורים ושר. הופעה מאוד מוצלחת ומאוד מעניינת. תומר נתן לילדים לנגן סיפר על הכלי ניגן בסגנונות שונים - בקיצור, מאוד מאוד מומלץ - 5 בסולם הקטנה. בנוסף, היו שם סדנאות יצירה מאוד נחמדות של קישוט כובעים ויצירת מקלות גשם וחברות וחברים - מזגן, הרבה הרבה מזגן.

כיפאק היי כיפאק היי

הקטנה בחופש! כיאה לאשה חרדתית ארגנתי הכל אבל הכל מבעוד מועד. הכנתי טבלה (כן כן טבלה) עם פעילות בכל יום והנה הרשמים עד כה

ביום הראשון היינו בפיה לילי - אני חייבת להודות שהתלבטתי אם לכתוב על זה... וכמובן, מרגישה שחייבת להגיע ההתנצלות... אבל מה "איים אבודים" היה תרבות יותר גבוהה? ואת זה ראיתי בכל חופשה! אז כן, לבשנו בגדים וורודים וראינו הפיה לילי. הילדה מאוד נהנתה וזמזמה לה בחדווה את השיר. הטוויסט עם החזיר שאוהב ללבוש את הבגדים של לילי שווה את הכל:

ביום השני - נסענו למוזיאון חולון. יש שם הפעלה לילדים והצגה בגלריית הצעצועים. ההצגה "איפה מיש". היא מתאימה לילדים יותר קטנים. גם כאן הילדה מאוד נהנתה. בהצגה, הילד דני מקבל קוף חדש ומעדיף לנמנם איתו למורת רוחו של "מיש" הבוב שלו. מיש מחליט להכניס לו קטנה ולהעלם. כשהוא נעלם הוא משחק בכל הצעצועים של דני. הילדים משתתפים בהצגה והופכים להיות הצעצועים. הקטנה שלי מאוד מאוד אוהבת להשתתף וכיכבה כבובה הודית, באטמן, מכונית ומה לא. בקיצור, חמוד מאוד, בעיקר לילדים שאוהבים להשתתף.

אתמול היינו במוזיאון תל אביב - ראינו "האצילות מחייבת". מי שמכיר את הקטנה ומי שקרא מאמרונים קודמים יודע עד כמה עניין מלכים ונסיכות מלהיב את הקטנה. אז מה היה? כאן הסבירו לנו מעט על אורחות האצולה באיטליה ובאנגליה. היו תלבושות, אבל לצערה של בתי הן לא יועדו לילדים אלא רק לשחקנית. אנחנו ציפינו שילמדו אותנו לרקוד מינואטים, איך לקוד קידה וכו' וכו' נאלצנו לצפות רק בשחקנית ובנגן, לנגן קצת על המשולש ולהכריז על כניסת הדוכסית. אפשר היה להשמיע מוזיקת נשפים, להביא תלבושות גם לילדים... בקיצור נחמד אך לא נשאר כחוויה מלהיבה אצל הקטנה.

זה עד כה... ממשיכות להתרוצץ! חופשה נעימה

הקטנה שנתבקשה לעזור בסידור הבית - "אמא, אני לא רוצה להתחרץ עכשיו!"

לבנזוגי היקר מלאו היום 40. כמובן שהעניין הצריך הערכות מיוחדת. לקחתי את הקטנה לרשפון לצייר לו על צלחת, הזמנתי לו ספא (נכון שאין מילה מאוסה יותר מהמילה מפנק?) ואפילו שעה עם מדריך להטסת מטוסים (לא, לא טיסה בשמי ארצנו, משהו שאף פעם לא הבנתי. הרי להגיע זה נפלא ועצם הטיסה היא סיוט בעיקר ההמראה והנחיתה. טיסה בשמי ארצנו הרי היא בעיקר המראה ונחיתה). אבל צריך גם מתנה משישית ולכן קניתי לו כמה מהדורות מאוד ישנות של תירגומי סומרסט מוהם שאנחנו שנינו מאוד אוהבים.

קפצתי לרובינזון ספרים ובמחסן הענק, שממול לחנות הזענו המוכרת ואני וגילינו כמה יהלומים. אגב, היה שם דוד אחד, ראוי למאמר משל עצמו, טיפוס דיקנסאי עם שיער צבוע לג'ינג'י וכיפה גדולה על הראש, מוחה אגלי זיעה ומחפש בקדחתנות ספרי בלשים ישנים. ומשמצא אוצר של כ 10 ספרונים כאלה עם כריכות מלאות בנשים מחודדות פטמות חפן אותם באהבה רבה.

בקיצור, רציתי לצטט את סומרסט הגדול מכולם בתרגומו של אריה חשביה.

על הכריכה - בלהט הים הדרומי והכיתוב הנפלא - "כל יצירה של סומרסט מוהם היא חוויה כבירה בשביל הקורא"

והנה דבר הגאון - "התייר הנבון עורך את מסעותיו רק בדמיונו. צרפתי זקן (לאמיתו של דבר היה איש סאבויה) כתב פעם ספר בשם "מסע על פני קיטוני". לא קראתי ספר זה ואף איני יודע תוכנו מהו, אך השם עצמו מגרה את דמיוני. במסע כזה יכול אני להקיף את כדור הארץ, איקונין שמעל לכרכוב האח יכולה לקחתני לרוסיה, עם יערות הליבנה הגדולים שלה וכנסיותיה צחורות הכיפה, הוולגה הרחבה, ובקצהו של כפר, בבית מרזח יושבים גברם ארוכי זקן במעילי עור כבשים גס ושותים. אני ניצב על הגבעה הקטנה, מעליה ראה נפוליון לראשונה את מוסקבה ומשקיף על פני מרחב העיר..."

"אלה הם המסעות הטובים ביותר, המסעות שאתה עורך ליד האח שלך, מאחר שבדרך זו אינך מאבד אף אחת מאשליותך"

אין כמו לקרוא בקיטונך את סומרסט מוהם - ובתרגום ארכאי מעולה כמו שצריך כדי לצאת למסע בכורסא לזמן, הלך ומקום אבוד.